מין ומיניות בקרב אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית      
במשך דורות, מיניות של אנשים עם מוגבלות שכליתהתפתחותית (מש”ה) נתפסה באופן שלילי ולא כנורמטיביתוטבעית, מה שהוביל במאה ה 19- ובתחילת המאה ה- 20 להתפתחות מדיניות נוקשה של הרחקה מהקהילה ולחקיקה מגבילה ופוגעת. עם כניסת תפיסות חדשות לתחום השיקום בשנות ה 60- (כנורמליזציה), חל שינוי בתחומי חיים שונים כגון: דיור ותעסוקה אך בכל הקשור למיניות, תחום זה התפתח באופן איטי יותר. בשנות ה - 70 הופיעו התכניות הראשונות לחינוך מיני לאנשים עם מש”ה בארה”ב, אולם השינוי המשמעותי חל רק בתחילת שנות ה - 80 , כחלק משינוי תפיסתי בכל הקשור לזכויות אדם ולמיניות של אנשים עם מוגבלות, בכללם אנשים עם מש”ה. משמע, הכרה בצרכיהם, זכויותיהם וביכולותיהם לקיום מערכות יחסים מיניות וזוגיות.

כיום ישנה הבנה, כי לאנשים עם מש”ה צרכים דומים לאלה של אנשים ללא מוגבלות, לקרבה, אהבה, קשר אינטימי, ביטוי וסיפוק מיני, הכרה בזכויותיהם לקבלת החלטות בכל הנוגע למיניותם, חינוך מיני-חברתי מותאם, תנאים לפרטיות וביטוי מיני באופן מכובד, כמו גם הגנה מפני מצבי ניצול.

מאמר זה כולל התייחסות היסטורית לעמדות ביחס לחיבור שבין מיניות ומוגבלות שכלית, סקירה קצרה של נקודות משמעותיות בתהליך ההתפתחות פסיכו-סקסואלית וחשיבות הסביבה בתהליך,התערבות מערכתית ומשמעות החינוך המיני-חברתי.
 
גישת המחברת רואה באדם עם מש”ה יצור מיני ככל אדם, בעל יצרים וצרכים לקרבה, שייכות, קשר, מגע, אינטימיות והנאה מינית, ומאמינה כי בהינתן חינוך הולם, תנאים מתאימים ואמונה ביכולת, אפשר בהחלט ללמד אנשים עם מש”ה להביע את מיניותם בצורה מהנה, מקובלת חברתית ומוגנת, כל אדם לפי יכולותיו ורצונותיו. זאת תוך מתן תמיכות וליווי של הסביבה, המתייחסים לרצונות ולצרכים של הפרט, לקשיים הקיימים בגין הלקות, וליצירת איזון עדין בין מתן לגיטימציה ויצירת אפשרויות לבין הדרכה והגנה.
 
המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת "שיקום" ביטאון עמותת חומש, יולי 2018.

לפריט המלא
קרא | הורד