במאמר זה נבחן את מקומו של הגופני בטיפול באנשים עם מוגבלויות ואת השימוש הנעשה בגופו של המטפל בטיפול שכזה. לגופני האישי יחסי גומלין עם הסביבה : תפיסות דתיות, תרבותיות וכלכליות משפיעות על מעמדו החברתי של הגוף. צורת הגוף המועדפת, היציבה הזקופה ומידת היכולת להתנועע קובעים במידה רבה את
ההתייחסות לאותם שהם חסרי יכולת כזו, ובמקביל גם את התפיסה העצמית של אנשים עם מוגבלות את עצמם. להבנתנו הגופני הינו ממד נוסף שיש להתייחס אליו בטיפול בכלל ובטיפול של אנדים עם מוגבלויות בפרט, אצלם הגופני טעון מאוד רגשית ומהווה מרכיב משמעותי ביותר בהווייתם הנפשית. בטיפול הוויה זו מוטלת על המטפל וכתגובה יכולות לעלות אצלו מחשבות, רגשות ותחושות גופניות. נטען שהמטופל עושה כך שימוש בגופו של
המטפל לתקשר ולבטא מצבים וקונפליקטים נפשיים. כך למשל המטפל יכול למצוא את עצמו שם לב יותר למראה וללבוש שלו, משתדל לשמור במידה רבה יותר על קביעות הסטינג הכולל גם את החדר ואת המטפל עצמו. נדגים זאת דרך תיאורים מן הספרות והאמנות, התיאוריה הפסיכואנליטית ומתוך הניסיון שלנו בעבודה עם ילדים ובוגרים עם מוגבלויות.