המאמר בוחן הליך משפטי פלילי ראשון ויחיד עד כה בישראל, שבמרכזו עדות שמסרה נערה שאינה מדברת אלא משתמשת באמצעי תקשורת חלופיים (תמונות המסודרות בקלסר). המאמר חושף כי האפשרות למסור עדות אינה ערובה להשמעת קולו של אדם. אף שניתן לנערה להעיד באמצעי תקשורת חלופיים לא הכיר בית המשפט ביכולתה למסור דברים ולדבר בעד עצמה ונמנע מלתקשר איתה ישירות. הדרת העדה מהאינטראקציות הבין-אישיות בבית המשפט מנעה ממנה גישה למשאבים הנחוצים לביטוי מלוא יכולותיה הלשוניות והתקשורתיות, ולכן לא היה די בעדותה להרשעת הנאשם. המאמר טוען כי יש להפוך את היוצרות: במקום לדרוש מהעדה להוכיח כשירות לשונית כתנאי להשתתפות בהליך המשפטי היה על בית המשפט לאפשר לה השתתפות מלאה בדיון ללא תנאים מוקדמים ותוך הבטחת נגישות למשאבים הזמינים לאנשים מדברים. הבטחת הנגישות למשאבים אלו מחייבת שימוש בהתאמות שפתיות, ובראשן ליווי של מנגיש צדק, שהם תנאי חיוני לשוויון ולמימוש זכותם של אנשים עם מוגבלות להשמיע את קולם בהליכים משפטיים.
מילות מפתח : הנגשת צדק; מנגיש צדק; הליך משפטי; חקירה והעדה; חקירה נגדית; כשרות משפטית; התאמות שפתיות; קבילות, משקל; תקשורת תומכת וחלופית (תת״ח); לוח תקשורת; פרגמטיקה; כשירות לשונית; הזכות לתקשורת; שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות