האנימטור האוסטרלי אדם אליוט הקדיש את יצירתו להנפשת חוויות חייהם של אנשים עם מוגבלות. הטרילוגיה הראשונה של אליוט דוד, בן-דוד ואח, הינה אנימציית פלסטלינה בסטופ-מושן המצולמת בשחור-לבן ומלווה בקריינות של היזכרות הדובר בבן משפחה אהוב עם מוגבלות.
המאמר מצליב בין לימודי מוגבלות, ופילוסופיה פנומנולוגית בתיאוריה הקולנועית בניתוח הגוף המוגבל בסרטיו של אליוט וחווית הצפייה הגופנית שהם מעוררים. הטרילוגיה של אדם אליוט, כפי שאראה, מעוררת את תחושת הבשריות של גוף הצופה הכוללת את היותו פגיע, חשוף למוגבלות (מסוגל באופן-זמני) ונדון לכליה. ההיברידיות של סרטי הטרילוגיה מהווה צומת חריגה בין הקולנוע הדוקומנטרי של ה”אתנוגרפיה הביתית” או עבודות הוידיאו הביתיות, המעמיד במרכזו “אחרים” משפחתיים, לבין מבע הקולנוע העלילתי של הפילם נואר, המאפשר עיסוק בצד האפל של ההיזכרות.
באמצעות שילוב מבעית חריג זה, הצגת המוגבלות באמצעים קולנועיים ונרטיביים היברידיים אליוט מנפיש ומנכס מחדש את המוגבלות כקטגוריה דרכה ניתן לקרוא את האנושיות עצמה. על כן, חווית הצפייה המוצעת בסרטים אלו מעוררת את “בשריות” הצופים ואת מודעותם לגופם החשוף לפגיעה ולמוות.