בבסיס תפיסתו של קרל מרקס עומדת ההנחה הפילוסופית שאת האדם ניתן לאפיין כישות אנושית  יוצרת – האדם היוצר. הנחה זו שימשה את מרקס על מנת להציג תורה בה האדם נעשה מנוכר ליצירתו ומכאן מתחיל המשבר הקיומי המלווה בתודעה כוזבת. למרות שרבים, לאורך ההיסטוריה האינטלקטואלית המערבית, קראו תיגר על תורתו של מרקס, ההנחה כי האדם הוא יצור יוצר נשמרה והיא עומדת ביסוד התפיסה המודרנית של מיהו אדם. הצבת היצירה בבסיס אנושיותו של האדם  מעלה שאלות חשובות באשר לאותם בני אדם אשר נתפסים בידי החברה כפחות כשירים לעבודה, ובמרכזם אנשים עם מוגבלות. מה באשר לאנושיותם? האם הם בני אדם ככל בני האדם?

התשובה לשאלות אלו טמונה בהפרכת ההנחה כי יש אנשים שכושר היצירה שלהם פגום. דהיינו, מתחייבת חשיבה מחדש על תפיסות חברתיות. למעשה, לכל אדם יש כושר יצירה, כל אדם הוא ישות  יוצרת באשר הוא. תפקידה של החברה הוא לאפשר לו מתוקף אנושיותו לממש יכולות אלו.

המאמר פורסם לראשונה בכתב העת “עניין של גישה”, גיליון 10,  2010.