מגוון של מודלים הוצעו כדי להבין ולהסביר מוגבלות ותפקוד. בספרות נהוג להתייחס אליהם כמודלים רפואיים אל מול מודלים חברתיים. המודל הרפואי רואה במוגבלות בעיה של האדם הנגרמת באופן ישיר ממחלה, טראומה או מצב בריאות אחר הדורש טיפול רפואי הניתן בצורה של טיפול פרטני ע"י אנשי מקצוע. ניהול המוגבלות מכוון לריפוי או להסתגלות הפרט ולשינוי בהתנהגותו. טיפול רפואי נתפס כנושא העיקרי ומתרחש ברמת הפרט. ברמה הפוליטית הוא מתורגם למדיניות הבריאות. המודל החברתי לגבי מוגבלות רואה את הנושא כבעיה חברתית של אינטגרציה של הפרטים לתוך החברה הכללית. מוגבלות אינה תכונה בלעדית של הפרט אלא אוסף מורכב של תנאים, שרבים מהם נוצרים ע"י הסביבה החברתית. כך, ניהול הבעיה מצוי באחריותה הקולקטיבית של החברה כולה – הנדרשת לבצע את שינויי הסביבה שיאפשרו השתתפות מלאה של אנשים עם מוגבלות בכל תחומי החיים. כאן הנושא הוא שינוי חברתי שברמה הפוליטית הנו שאלה של זכויות אדם ((WHO, 2011. ניצחון "הרעיון הגדול" כפי שהוא מכונה ע"י מנהיגי תנועת הנכים באנגליה Hasler,1993))- שהוא הטיית מוקד האחריות על מוגבלות מן הפרט לחברה ולחסמים שהיא מציבה, מוצא את אחד מביטוייו המובהקים בפרסום סיווג ה- ICF ע"י ארגון הבריאות העולמי ב 2002 (רימרמן, ארטן וברגמן, 2005). ICF מבוסס, למעשה, על אינטגרציה בין שני המודלים המנוגדים (הרפואי והחברתי): הוא מציג גישה ביו –פסיכו-סוציאלית המנסה ליצור סינתזה בין פרספקטיבות שונות לגבי בריאות – ביולוגית, אינדיבידואלית וחברתית: לצד הסיווג הרפואי במהותו של מידת הסטייה מתפקודי הגוף הנורמליים –נוספה התייחסות לסביבות שבהן האדם חי ופועל. מוגבלות/תפקוד מוגדרים כאן כתוצר של יחסי גומלין בין האדם לסביבה.
גישת המודל החברתי הגיעה, כאמור, להישגים חברתיים ופוליטיים משמעותיים: פרסום ה- ICF והתקבלותו כמושא להתייחסות בחוקים סטנדרטיים, חקיקת חוקי יסוד בארה"ב ובאירופה (ובישראל) וכן ניסוח האמנה הבינלאומית לזכויות אנשים עם מוגבלות ואשרורה ע"י מדינות רבות. במקביל, החלה להתגבר ההכרה כי הסרת חסמי הסביבה אינה מבטלת את החוויה הסובייקטיבית של הנכות, המתווכת ע"י הפרט וממהותה חומקת מהגדרות חד משמעיות של סובב ומסובב (שייקספיר, 2016;פרנץ’ וסווין, 2016). הפופולריות ההולכת וגוברת של המונח "תכנון מוכוון אדם" במדינות הרווחה ברחבי העולם הנה ביטוי מובהק להכרה כי "לא הכול הנגשה" וכי לצד הדגשת תפקידי הסביבה והחברה בהקשר למוגבלות, יש לפתח תפיסות ושיטות התערבות שיכוונו אל רצון הפרט ואל האופן בו הוא תופס את צרכיו ואת המענים הנדרשים לו. תכנון מוכוון אדם מחזיר את מוקד השירותים החברתיים – אישיים אל הפרט – כעת, לא בהקשר של תפקוד ומוגבלות אלא בהקשר של מימוש רצון ובחירה.
הקמת מינהל מוגבלויות לוותה באימוץ שתי מערכות המושגים שהוזכרו לעיל: האחת – שימוש במודל ככלי מרכזי להערכת תפקוד, לקביעת תכנית אישית ולבניית כלי מעקב אחר התקדמותה. השנייה -עיצוב מערך השירותים כולו כ"מוכוון אדם" דהיינו, ממוקד ברצון האדם ובבחירותיו ונותן מענה לצרכיו הייחודיים.
מסמך זה יעסוק, בחלקו הראשון, בהבהרת שני המושגים. בחלקו השני נבחן דרכים ליישומם האינטגרטיבי.
המסמך נכתב על ידי נילי דניאל, מנהלת תחום תכניות אישית ושיטות התערבות, אגף בכיר הערכה, הכרה ותכניות
להורדת המסמך
מסמנים/אינדקטורים לשירות מוכוון אדם על פי מודל ה-ICF ובתכניות של מינהל המוגבלויות
