מוסד האימהות הוא אחד ממאפייניה המרכזיים של החברה הישראלית, והוא גולש מהזירה הפרטית-האישית לזירה הציבורית-הפוליטית. מייחסים לנשים כישורי אימהות טבעיים וחברתיים, ומתוך כך מצפים מהן למלא ללא קושי את תפקידיהן האימהיים. כשמתעוררים קשיים ומורכבויות, רואים בהם פתולוגיות. בה בעת כשמדובר בנשים עם מוגבלות, הגישה הרווחת בישראל ובעולם שונה בתכלית; רבים נוטים להטיל ספק במסוגלות ההורית של נשים עם מוגבלות, ויש אף כאלה הרואים סתירה בין מוגבלות לאימהות. עם הגישה הזו נאלצות נשים אלה להתמודד. התפתחויות הנוגעות לזכויותיהם של אנשים עם מוגבלות מציגות גישות שונות, המקדמות שוויון מהותי של אימהות עם מוגבלות, תוך התחשבות בחוויית החיים הייחודית שלהן, ראייה אוניברסלית של מושג "האימהות המוגבלת" והכרה בקשיים ובאפליה המתעוררת בהעדר ההתאמות הנדרשות להן. באמצעות ניתוח המקרה של אורה מור-יוסף, אישה עם מוגבלות שיזמה הליך שבאמצעותו הובאה לעולם תינוקת ללא קשר גנטי אליה, מראה המאמר כיצד לא באו לידי ביטוי מעשי התפתחויות בסוגיית שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלות ובסוגיה של קביעת ההורות המשפטית, ומנסה לעמוד על הסיבות לכך. באמצעות ניתוח פעולות והחלטות המדינה מראה המאמר, שלא העדר הקשר הגנטי בין אורה לתינוקת היה הנימוק האמיתי שעמד מאחוריהן, וכיצד התפתחויות טכנולוגיות בתחום הפריון מעמתות את רשויות המדינה עם שאלות חדשות בתחום זכויות ההורות של א/נשים עם מוגבלות, ומאלצות אותן לפעול בזירה שעדיין לא גובשה מדיניות בנוגע אליה, ואגב כך חושפות דעות חשדניות כלפי הורות של אנשים, ובפרט נשים, עם מוגבלות.