המאמר מתאר את היבטיה השונים של ההורות – כתפקיד, כהתפתחות אישית, וכמערכת יחסים – ואת השלכתם על היחסים המשפטיים בין הורים וילדים בכלל, ובין הורים עם מוגבלויות לבין ילדיהם בפרט. המאמר מראה, כי על אף חשיבותם המכרעת של היבטי ההורות כמערכת יחסים וכהתפתחות אישית של הפרט, כאשר ההורות נבחנת על ידי מערכות הרווחה והמשפט ההתייחסות אליה היא בעיקר כאל תפקיד. התייחסות זו נושאת בתוכה פוטנציאל להזיק לכל ההורים, ולהורים עם מוגבלויות בפרט. על מנת למתן את הפגיעה בזכויותיהם של הורים עם מוגבלויות, מציע המאמר התייחסות שונה למערכת היחסים ההורית, אשר מבוססת על רעיון ה”עצמאותלות” (interdependence) – מערכת יחסים מורכבת בה הצדדים בו זמנית תלויים זה בזה ומסייעים זה לזה לצורך מימוש עצמאותם. המאמר מיישם את עקרונות ה”עצמאותלות”, כפי שפותחו בתיאוריות מתחום הטיפול, מתחום המשפחה, ומתחום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, בהקשר של יחסי הטיפול שבין הורים לבין ילדיהם. זאת, מאחר ונקודת מבט של “עצמאותלות” משקפת באופן נכון יותר את מהותה המורכבת של ההורות (מעבר לתפקיד בלבד) והולמת גם תיאוריות מתקדמות מתחומי הטיפול והמוגבלות, המכירות במורכבותה של מערכת היחסים הטיפולית ובחשיבות ההכרה בפנים ההדדיים, הרגשיים והלא-אינסטרומנטלים שלה. אימוץ נקודת מבט זו גם מאפשר לקדם את זכויותיהם של הורים עם מוגבלויות, תוך אימוץ רעיונות של התאמות לצורך השגת שוויון, ו”נירמול” הסיוע לו זקוקים ההורים, באופן ההולם את ערכי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ”ח – 1998, ואת האמנה הבינלאומית בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות. במאמר מודגש, כי בהתאם לגישה האוניברסלית למוגבלות, הרעיונות העולים בו יקדמו את זכויותיהם של כלל ההורים, אשר רובם ככולם מתקשים באופן קבוע או זמני בביצוע תפקידיהם ההוריים.
המאמר פורסם בכתב העת : מחקרי משפט לב, התש”פ – 2020