גישת המודל החברתי הגיעה, כאמור, להישגים חברתיים ופוליטיים משמעותיים: פרסום ה- ICF והתקבלותו כמושא להתייחסות בחוקים סטנדרטיים, חקיקת חוקי יסוד בארה"ב ובאירופה (ובישראל) וכן ניסוח האמנה הבינלאומית לזכויות אנשים עם מוגבלות ואשרורה ע"י מדינות רבות. במקביל, החלה להתגבר ההכרה כי הסרת חסמי הסביבה אינה מבטלת את החוויה הסובייקטיבית של הנכות, המתווכת ע"י הפרט וממהותה חומקת מהגדרות חד משמעיות של סובב ומסובב (שייקספיר, 2016;פרנץ’ וסווין, 2016). הפופולריות ההולכת וגוברת של המונח "תכנון מוכוון אדם" במדינות הרווחה ברחבי העולם הנה ביטוי מובהק להכרה כי "לא הכול הנגשה" וכי לצד הדגשת תפקידי הסביבה והחברה בהקשר למוגבלות, יש לפתח תפיסות ושיטות התערבות שיכוונו אל רצון הפרט ואל האופן בו הוא תופס את צרכיו ואת המענים הנדרשים לו. תכנון מוכוון אדם מחזיר את מוקד השירותים החברתיים – אישיים אל הפרט – כעת, לא בהקשר של תפקוד ומוגבלות אלא בהקשר של מימוש רצון ובחירה.
הקמת מינהל מוגבלויות לוותה באימוץ שתי מערכות המושגים שהוזכרו לעיל: האחת – שימוש במודל ככלי מרכזי להערכת תפקוד, לקביעת תכנית אישית ולבניית כלי מעקב אחר התקדמותה. השנייה -עיצוב מערך השירותים כולו כ"מוכוון אדם" דהיינו, ממוקד ברצון האדם ובבחירותיו ונותן מענה לצרכיו הייחודיים.
מסמך זה יעסוק, בחלקו הראשון, בהבהרת שני המושגים. בחלקו השני נבחן דרכים ליישומם האינטגרטיבי.
המסמך נכתב על ידי נילי דניאל, מנהלת תחום תכניות אישית ושיטות התערבות, אגף בכיר הערכה, הכרה ותכניות
מסמנים/אינדקטורים לשירות מוכוון אדם על פי מודל ה-ICF ובתכניות של מינהל המוגבלויות