בשנים האחרונות, המודעות החברתית והחוקתית בתחום הנגישות עלתה בחברה הישראלית, עד כדי כך שכל ילד יודע ומבין את מהותה של הרמפה ואת הסמל של אדם הישוב על כיסא הגלגלים. אך מה קורה כשהרמפה אינה הפתרון, וכשהאדם אינו בעל מוגבלות פיזית אלא בעל מוגבלות אחרת?!
האם אנחנו כחברה, כנותני שירות, כאנשי מקצוע, יודעים להעניק מענה נגישותי הולם גם לאנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית?! האם אנו יודעים להגדיר מהי הרמפה עבור אדם המתמודד עם מוגבלות שכזו?
המאמר הנוכחי דן בהגדרה ובזיהוי של המאפיינים, הצרכים והקשיים שאנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית מתמודדים עמם בקהילה, בשירותי הפנאי ובתרבות. המאמר מציע עקרונות וממדים רלוונטיים להנגשה. העקרונות והממדים הללו הנם יישומיים, ולעתים אף תיווכחו עד כמה הם פשוטים, זולים ונוחים – לכולנו.
המאמר פורסם לראשונה בכתב העת “עניין של גישה”, גיליון 13, 2011.