המבנה השלטוני בישראל מתאפיין בריכוזיות של השלטון המרכזי. בישראל יש שני רבדים של מוסדות ממשל: משרדי ממשלה מרכזיים ו־257 רשויות מקומיות/אזוריות (שתי מועצות מקומיות הן מועצות תעשייתיות). היחס שבין שני דרגים משילותיים אלה, כמו גם חלוקת הסמכות והאחריות ביניהם, נקבע בשלב מוקדם לאחר הקמת המדינה על ידי מערכת חקיקה שכמעט לא התעדכנה לאורך השנים.
בין השאר, מקשה המבנה הריכוזי על קיום מדיניות מבוססת מקום ומייצר פגיעה רציפה באמון בין השלטון המרכזי והמקומי.
מחקר זה מנתח ומציג מודלים ליצירת גמישות פעולה ברשויות המקומיות כפי שהם באים לידי ביטוי בחמישה מקרי בוחן מארבע מדינות שונות.
בכל העולם ניכרת בשלושת העשורים האחרונים מגמה של ביזור סמכויות מהממשל המרכזי לממשל המקומי והאזורי, תוך הבטחת גמישות הפעולה של הרובד השלטוני המקומי בהיבטים של תכנון, יישום ובקרה על תהליכי עבודה. מתן חופש פעולה בידי השלטון המקומי או האזורי – כרובדי המשילות הקרובים יותר לתושב – מייצר התאמה טובה יותר של מענים לצורכי המקום ומחזק את האמון בין רשויות השלטון לבין עצמן ובין התושבים לבין הרשויות.
המחקר נכתב בשיתוף פעולה עם ג’וינט אלכא כחלק ממכלול הפעולות הנעשות על ידי הארגון בתחום זה, ומתוך הכרה בצורך העולה מן השטח לאפשר גמישות ניהולית רבה יותר לרשויות המקומיות ולפתח דרכי עבודה חדשות התומכות בכך.