היכולת להתמצא במרחב הפיזי נתפסת ע“י רבים כתנאי מקדים לעצמאות ולהשתלבות בחברה  ובקהילה ( Passini, Dupré, & Langlois 1986 ). מאנשים עם מוגבלות שכלית נמנעת לעיתים קרובות האפשרות לקחת חלק במגוון שירותים ופעילויות בקהילתם באופן עצמאי עקב החשש )שלהם עצמם או של אחרים( כי לא יוכלו למצוא את דרכם באופן עצמאי ובטיחותי או ילכו לאיבוד ),  isability Right Commission 2003. ( חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (תיקון מספר 2) (נגישות),  התשס“ה – 2005 מגדיר נגישות כ“אפשרות הגעה למקום, תנועה והתמצאות בו, שימוש והנאה  משירות, קבלת מידע הניתן או המופק במסגרת מקום או שירות או בקשר אליהם, שימוש במתקניהם  והשתתפות בתוכניות ובפעילויות המתקיימות בהם, והכול באופן שוויוני, מכובד, עצמאי, בטיחותי  וסביר“. כלומר, התמצאות במקום, בדומה ליכולת להגיע אליו או להשתמש בשירות הניתן בו, הינה  זכות מוכרת המעוגנת בחוק. אי לכך, השאלה אינה האם האדם ניחן ביכולות בסיסיות המאפשרות התמצאות במרחב הפיזי באופן עצמאי ובטיחותי, אלא, כיצד ניתן לעצב את המרחב הפיזי באופן שיאפשר התמצאות לכל אדם ומה הן התאמות הנגישות הנחוצות על מנת לקיים זכות זו?

המאמר פורסם לראשונה בכתב העת “עניין של גישה”, גיליון 7,  2008.