בעשורים האחרונים עולה בהתמדה מספר הסטודנטים עם מוגבלויות הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה. לעומת זאת, מדיניות מערכת ההשכלה הגבוהה בנוגע לסטודנטים עם מוגבלויות כמעט שאינה נחקרת וגם לא זוכה לתהודה מחקרית או ציבורית.
מחקר זה בחן את מדיניות מערכת ההשכלה הגבוהה כלפי סטודנטים עם מוגבלויות בשנים 2008 – 2011 וכן נבחנו השיח והפרקטיקות שהתקיימו בעניינם באותן שנים. המחקר הוא מחקר אורך שעשה שימוש במתודולוגיה של מחקר מוגבלות משחרר, ולכן דבק במודל החברתי המגדיר מוגבלות כתוצר של
האינטראקציה בין האדם לסביבה רווית החסמים. ממצאי המחקר מצביעים על כך שהנושא של סטודנטים עם מוגבלויות עדיין מטופל בצורה דואלית – לצד התקדמות בחקיקה ובפיתוח שירותי תמיכה, קבוצה זו נותרת שקופה בכל הקשור למדיניות ולתקצוב והיא זוכה ליחס דכאני ומצמצם של הסגל האקדמי והמנהלי במוסדות
הלימוד. במאמר מוצגות חוויותיהם של סטודנטים עם לקויות ראייה ועיוורון, ואלו מציעות זווית התבוננות נוספת לנושא וחשובה לדיון. המחקר מעלה מודעות לאופן שבו המדיניות והשיח משתקפים בחיי היומיום של הסטודנטים ובכך משפר את ההבנה של חסמים, אתגרים ומכשולים העומדים בדרכם.

מילות מפתח: סטודנטים עם מוגבלויות, מדיניות השכלה גבוהה, לימודי מוגבלות, מחקר מוגבלות משחרר.

המאמר מתוך מתוך כתב העת קשת – כתב עת למדעי הרוח והחברה, 2, עמודים 31-65