בניגוד מוחלט לשאיפה ל"עיוורון המטפורי", קיימת נטייה לראות בעיוורון פיזי משום מוגבלות המונעת מהאדם העיוור להתקדם בסולם החברתי ולהשתלב בתפקידים שהם בגדר "עמודי תווך" בשוק העבודה ובחברה, כמקצוע השפיטה. מאמר זה מבקש לגשר בין העיוורון המטפורי לעיוורון הפיזי ולהוכיח כי שופט יכול להיות ניחן בשניהם ולהצליח בתפקידו. על אף שניתוח של דברי החקיקה הישראליים מביא למסקנה שלא צריכה להיות כל מניעה למנות משפטן עיוור לשופט; על אף הדוגמאות מהמשפט האנגלו-אמריקאי להשתלבות שופטים עיוורים; ועל אף הגישה המתקדמת שנקט בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת בדימוס רנה משל) בפסק הדין בבש"א (מחוזי ת"א) 23342/04 עמידר – חברה לאומית לשיכון בישראל בע"מ נ’ חי, הרי משהגיע המקרה הדן ישירות בסוגיה לבית המשפט העליון פעמיים נוספות, לא באה לידי ביטוי המורכבות הקיימת ביחסי החברה והמשפט לאוכלוסיית האנשים עם המוגבלות.
שאיפתו של מאמר זה לבחון את הנושא מכיוון של לימודי המוגבלות והמשפט ולהעניק "ארגז כלים אלטרנטיבי" שישמש שופטים, עורכי דין ומשפטנים בבואם להתמודד עם אינספור סוגיות הנוגעות ליחסי הגומלין שבין אוכלוסיית האנשים עם המוגבלות לעולם המשפט.
המאמר פורסם בכתב העת "עבודה, חברה ומשפט, כרך י"ג (2012), והועלה לאתר קרן שלם באישור כותב המאמר.