מאמר זה מבקש לפרוש את התשתית הנורמטיבית לזכויות אנשים עם מוגבלויות כיום, עשרים שנה לאחר חקיקת חוק שווין זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ”ח- 1998. בשלושת העשורים האחרונים חלה התקדמות ניכרת בתחום זה, אך בפועל מצב הזכויות של אנשים עם מוגבלויות בישראל עודנו רחוק מלהשביע רצון. התשתית הנורמטיבית הנפרשת במאמר זה אינה תיאור פוזיטיבי של המצב הקיים, אלא תיאור הפוטנציאל הקיים להרחבתה ולהעמקתה של מהפכת הזכויות של אנשים עם מוגבלויות, תוך אימוץ תובנות מן הגישה החברתית- הביקורתית למוגבלות. טענת המאמר היא שהיקף תחולתן של זכויות אנשים עם מוגבלויות הינו רחב משנדמה, ולמעשה חולש על המשפט כולו. לפיכך בכל סוגיה הקשורה לזכויות, למדיניות, לזכאויות או לשירותים בתחום המוגבלות, וכן בכל מקרה שבוא אחד הצדדים לסכסוך הוא אדם עם מוגבלות והדבר רלוונטי לאותו סכסוך, יש לפנות לחוק השוויון ולסעיפי העקרונות הכלליים שבו וכן להסתייע באמנה על מנת להבטיח תוצאה ראויה ההולמת את עידן הזכויות. עוד טוען המאמר כי ייצורם של תקדימים מכוננים בתחום המוגבלות הינו אפיק מרכזי בדרך ליצירת קוהרנטיות וחשיבה שיטתית במשפט ביחס למוגבלות, בהינתן חקיקת זכויות חלקית בלבד.

המאמר פורסם לראשונה ב- “משפט וממשל” (כ 301-267, 2019) – כתב העת המרכזי בישראל העוסק בתחומי המשפט הציבורי- הפקולטה למשפטים- אונ’ חיפה.

לצפייה במאמר לחץ כאן

המאמר פורסם באתר קרן שלם באישורה של ד”ר שגית מור.