הניאו-ליברליזציה מחד גיסא וההכרה בזכויותיהם של אנשים עם מוגבלות מאידך גיסא שינו בשני כיוונים מנוגדים את מדיניות התקצוב הנוהגת בעניינם ברבות ממדינות אירופה. בהקשר זה פיתח ארגון ה-OECD מודל להערכת מצבם התעסוקתי של עובדים עם מוגבלות. דא עקא שהמודל לא התייחס לתרומתה של תקנת שכר מינימום מופחת לשלושה היבטים של מצבם של עובדים עם מוגבלות: שיעור העסקתם; ממוצע הכנסתם; סיכוייהם לחיות בעוני. המחקר הנוכחי עוסק בבחינה אמפירית שיטתית של שלושת אלה. בכך הוא קורא תיגר על מודל הOECD , תורם לדיון על מהות התקנה ועל כיווני השפעתה ומחבר את ישראל להשוואה בינלאומית בסוגיה זו באמצעות שלושה מסדי נתונים קיימים – הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2008 ;2007-2006, OECD;, Eurostat – ויצירת מסד נתונים חדש הכולל מדינות שהתקנה נוהגת בהן וכאלה שלא. מממצאי המחקר עולה, שיחס שיעורם של עובדים עם מוגבלות בהשוואה לעובדים ללא מוגבלות דומה בין המדינות, ללא קשר לתקנת שכר מינימום מופחת. עוד עולה שבמדינות שהתקנה מתוקנת בהן ממוצעי הכנסתם לאחר תשלומי העברות נמוכים במובהק מאלה שבמדינות שבהן לא הופעלה התקנה. באופן פרדוקסלי נמצא, שבמדינות שהנהיגו מדיניות ליברלית, שגם בהן התקנה נוהגת, שני המדדים האחרונים נמוכים במובהק מאלה שבמדינות שהנהיגו מדיניות קורפורטיסטית וסוציאל-דמוקרטית. זאת ועוד, כאשר המדיניות ליברלית, הסיכון של עובדים עם מוגבלות לחיות בעוני הוא במובהק הגבוה ביותר בהשוואה לסוגי המדיניות האחרים. הממצאים מלמדים שמגמת מדיניותה של ישראל כלפי עובדים עם מוגבלות היא ניאו– ליברלית.
מלות מפתח: שכר מינימום מופחת, מודל ה-OECD להערכת מדיניות כלפי אנשים עם מוגבלות, המועסקים בעוני
המאמר פורסם לראשונה בכתב העת "ביטחון סוציאלי", חשוון תשע"ח, אוקטובר 2017, מס’ 102.
פרסום מחקר זה באתר קרן שלם נעשה בהסכמת הנהלת מערכת כתב העת "ביטחון סוציאלי".